נראה כי המצב האנושי כולל באופן מובנה את החוויה העצמית - חוויית היותו של “אני” ממשי ונפרד שנמצא באינטראקציה מתמדת עם סביבה חיצונית, המורכבת גם היא מאוסף ישויות נפרדות וממשיות. הישות העצמית נחווית כבעלת חיים משלה - תהליך במרחב-זמן במסגרתו נכפה עליה לבחור בחירות, להתמודד עם נסיבות, להישמר מסכנות ולהשיג הישגים. באופן בלתי נמנע, חוויית החיים הזו מהווה מעין כלא עבור מי שחווה אותה ומביאה עמה חרדה קיומית, בין שבמודע ובין שלא. אנשים שונים מגיבים לחרדה הזו במנעד תגובות שנע מאי-נחת כמעט בלתי מובחן ועד תחושת סבל כבד מנשוא. כך או כך, חוויית העצמי הנפרד גוזרת על מי שחווה אותה חיפוש אחר “דרך מילוט”, אחר שחרור. זוהי למעשה ההשתוקקות היחידה - “לחזור הביתה”, להיגאל.
החיפוש יכול לעטות צורות רבות בכל תחומי החיים. עבור המחפש, צבירת הון, הצלחה בעבודה, מציאת זוגיות, הקמת משפחה, רכישת חוכמה וידע, התפתחות אישית ורגשית, עשיית מעשי חסד, תרגול רוחני או כל תהליך אישי אחר הוא הזדמנות - כלי שעשוי לקרב את המחפש ליעדו. לפיכך, מקיים המחפש יחסי קח-תן בלתי פוסקים עם המציאות, מנטר את מצבו, ונמצא בציפייה דרוכה לפריצת דרך שתקרה בעתיד הקרוב או הרחוק.
לכל צורות החיפוש משותפת ההבטחה הגלומה בהן כביכול, לפיה לו רק ישתנו הנסיבות החיצוניות או הפנימיות לטובה, או לחלופין, לו רק יישארו כפי שהן ללא שינוי, יתקרב המחפש צעד נוסף לקראת הגאולה האישית - חוף מבטחים שבו הוא יידע וירגיש שהכל, סוף סוף, בסדר. ה”אני” הנפרד חווה עצמו, אם כן, כמצוי בדילמה תמידית: איך עליי לנהוג, לחשוב ולהרגיש כדי שאוכל להגשים את ההבטחה? מדי פעם חווה המחפש חוויות נעימות או מספקות, אך תוך זמן מה צצים הבעיה הבאה, הצורך הבא, היעד הבא, והחיפוש אחר חוויות נוספות מתחדש במלוא עוזו. אצל אנשים מסוימים, לעיתים לאחר אכזבות רבות ואף הגעה לכדי תחושת ייאוש, עשויה להתגבש ההכרה כי זו הבטחה עקרה, אך אין די בהכרה זו בכדי להפסיק את ההשתוקקות והחיפוש. על ידי התמדה בלתי פוסקת בחיפוש אחר מפלט, משמר המחפש את אשליית ממשותו, שהיא אשליית כליאתו.
אלא שלעיתים, באופן פתאומי, ללא כל הכנה מוקדמת, ללא כל סיבה, ומבלי שניתן להצביע על נקודה בזמן שבה הדבר קרה, יכולה להתגלות ההפתעה: הכל ריק לחלוטין, נטול ממשות ומופלא. נפרדות מתגלה כאשליה שמעולם לא התהוותה, ומתברר כי מה שיש - בדיוק כפי שהוא - הוא הבית, וכי אין אלא גאולה. זו אינה תובנה שכלתנית וגם לא חוויה אישית, ועם זאת הדברים מתגלים בפשטותם הריקה, הברורה מאליה, כפי שהם בדיוק וכפי שתמיד היו, מבלי שיש כל צורך לשנות או להבין דבר. אין כל דרך לתאר זאת במילים, וכל מאמץ להבין את זה או להתקרב לזה דרך הרהור, לימוד או תרגול רק ממסך את זה. ההתבהרות הזו היא מדהימה ממש, ובה בעת חסרת כל חשיבות. שום דבר ממשי לא משתנה בעקבותיה ואף בעיה אינה נפתרת, אך כל הבעיות מאבדות את המשמעות הקיומית שמעולם לא הייתה להן, ויש בכך הקלה עצומה.
נדמה כי במרבית הקאנונים הדתיים והמסורות הרוחניות, ובמיוחד באלו הנפוצים במזרח הרחוק, ניתן למצוא אזכורים ישירים לכך. עם זאת, כשהמחפש הנפרד והממשי בעיני-עצמו בא במגע עם האזכורים הללו כחלק ממסעו, הוא מפרש אותם, באופן תמים לחלוטין, כעוד עמדה, תפיסת עולם או פילוסופיה, ובמילים אחרות - כעוד דרך מילוט. עד מהרה הוא הופך לחסיד נאמן של התורה ש”גילה”, ונרתם להוספת עוד ועוד קומות למגדל הקלפים שהקים. וכך, על בסיס ביטויים פשוטים וישירים של היעדר-דוֹגמה והיעדר-אג’נדה, התפתחו במרוצת השנים אינספור דוֹגמות ואג’נדות: דתות, תורות, אמונות, פילוסופיות ושיטות תרגול. באופן אירוני, על גבי חשיפתן של כל דרכי המילוט כאשליה, נולדו עוד ועוד הצעות לדרכי מילוט המאשררות-לכאורה את האשליה שהולידה אותן.
גם במערב ניתן למצוא כיום דוברים רבים שעוסקים בנושא זה תחת הכותרת “אי-שניוּת” (Non-duality), תרגום מסנסקריט של המילה “אדוואיטה”. עם זאת, גם בקרב דוברים אלו ישנם רבים שמלמדים תורה, שיטת תרגול או פילוסופיה, ובכך מסייעים למחפשים לאשרר את אשליית התקדמותם האינסופית אל עבר המפלט הסופי. ביטויים פשוטים וישירים של הדברים המובאים כאן - נטולי כל אג’נדה, כוונה או מטרה - נותרו בלתי שכיחים ומקבלים פופולריות פחותה בהרבה מזו של שיטות הוראה המלמדות דרכי מילוט שונות. המסר הישיר והבלתי מתפשר שהם מבטאים הוא מאיים מאוד עבור חוויית ה”אני” הנפרד, שכל תכליתו ופעולתו הן להישרד באמצעות אשרור קיומו הממשי ומניעת חשיפת טבעו האשלייתי. כאשר קיימת פתיחות לביטוי ישיר זה, ייתכן שיימצא הדהוד עם הנאמר כאן באופן שאינו רק רעיוני או מילולי.